<h1>פסקי הר"ש מלונדון</h1>
<h2>דף ו:</h2>
בפדיון הבן חייבים מנה של אשטרלינ"ץ שהם ה' סלעים וה' סלעים הוא חצי אוקיא למשקל קולוניי"א. ואין נר' בעיני מו' הש"ר מכ"ל לעשות כמנהג העולם שנותנין אותן לכהן על מנת להחזיר שמפשרין לכהן לשליש או לרביע כי ודאי צריך להקנותם לכהן וכשמקנה על מנת להחזיר ודאי אינו מקנה לכהן דנהי נמי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה [קידושין ו' ע"ב], הכא לא שייך דין זה דודאי צריך לנותנו לכהן, ומביא ראיה במסכ' (קדושי') [בכורות (נ"א ע"ב)] ר' חנינא הוה שקיל ומיהדר חזא ההוא גברא דהוא קאזיל ומיהדר פי' הוה רגיל ליקח בפדיון ולהחזירו, חזיה לההוא גברא, פי' בא לו אדם והביא לו פדיון בנו והוה אזיל ומהדר, פי' מצפה מתי יחזיר לו הפדיון א"ל ר' חנינא לא גמרת ומקנית, הלכך אין בנך פדוי, א"כ משמ' שצריך להקנות לכהן לגמר בדעתו שלא יחזירם אליו ויש מביאין ראיה ממה דאמ' התם היה (נותן) [נוטל] ע"מ להחזיר, אך אומ' הש"ר מכ"ל דאין לסמוך על זה דודאי הוא היה יודע לגמר ולהקנות בכי האי גונא יותר ממנו. וגם אין צריך למסור הילד ליד הכהן ולומ' הרי זה בנך ואח"כ לפדותו מידו דהחיוב מפדיון (ראיה) [רמיה] על האב, ואין צריך להביא הילד כלל. דין אומ' לכהן בפני עשרה הרי זה לך חמש סלעים שאני חייב לך מפדיון בני ואז יברך ואפי' בעיר אחרת יכול לילך ולפדות שם בנו אפי' אינו בעיר. וגם אומ' שאם קדם הכהן ותקפו אפי' לאחר ל' יום מוציאין אותו מידו דאין החיוב כלל על הילד אלא על האב והאב (אינו) יכול ליתנו לכל כהן שירצה וא"כ לא מהניא תפיסתו כלל.
<h2>דף ח:</h2>
המשכיר בחור אחד להרויח עבורו בבית אחד וקוצב ופוסק עמו שיתן בידו שלשי' ליטר' להרויח בהם למחצית שכר וגם יתן לו סך אחד לשנה וכל שאר המעות שילוה השכיר בבית יהיה משל בעל הבית, וכשיגיע שנה או שנתים אומ' בעל הבית לשכיר איני חפץ יותר לשכור שכיר תניח לי משכונותי וכל חובותי שהלויתה משלי אומ' השכיר כרצונך אך באותן הל' ליטרי' רוצה אני לחלוק בשבח. והשיב בעל הבית עד היום הזה יהיה לך חצי השבח ומהיום ואילך יהיה הכל שלי, והשיב השכיר שמא יש באות' משכונות שישארו שבח, ומאותו שבח כל החצי שלי פסק מו' הש"ר מכ"ל, דאי מישראל קונה משכון בשעת הלואתו מן הגוי הדין עם השכיר ליטול חצי השבח מכל המשכונות הנשארים מאות' ל' ליטרי'.
<h2>דף סא.</h2>
תקנת קהלות אם קבלם אדם [חרם] עליו ושמו תנאים וזמנים ועברו הזמני' אעפ"י שעכבה לא באה מן האיש א"ה חלה חרם שאם נתיר כשיעבור הזמן בשביל שלא קיימו לו תנאו ואדעתה דתנאי קבל חרם זימנין דלא יעשו התנאי כהוגן דצריך כל תנאי שיהיה כפול א"כ התנאי אינו והחרם לעולם חלה (ו)מאחר שהתנאי אינו חשוב להפקיעה. אך אם האשה פוטרת אותו האיש אינו צריך הפרה אחרת. וכן פסק מו' הש"ר מכ"ל בפני מהר"ר יחיאל והר"ר משה ממרשלייא וכן היתה התקנה.
<h2>דף סה.</h2>
לקדש אשה מי שקדש בלא עדים אפי' שניהם מודים האיש והאשה אין חוששין לקידושין דכל המקדש אדעת' דרבנן מקדש וא"כ קדש כדת משה וישראל ואין זה דת משה דהא אצרכוה רבנן עדים כנ"ל. וגם שמעתי שמו' הר"ר מאיר מרוטנבור"ק התיר אשה בלא גט שנתקדשה בפני עדים ואחד מהם קרוב היה.
